מאת רפיק

זהו הדימוי של המכור הישן: אדם כחוש שרוע על ספסל, בקבוק ערק מתגולל לידו והוא מדבר עם עצמו. כמו אנשים רבים באזורי השוליים שמכורים למשהו – סמים, אלכוהול, הימורים, מין ועוד – כנראה יש לו רקע של טראומה, ילדות קשה, מחלה… 

איפה הוא ואיפה אנחנו? אנחנו אזרחים נורמטיבים, שעברו ילדות רגילה, בלי שום טראומה דרמטית, עובדי היי-טק ותקשורת, אמנים, עובדי ממשלה, בעלי משפחות והורים. אנחנו אנשים מתפקדים שמשלמים את מיסיהם בזמן ועושים טסט לאוטו. כולה ג'וינט בסוף היום. ואז קצת מנצ'יז בעמידה. מה העניין?

לכל התמכרות ביבים יש גירסא נורמטיבית; הוא נפל בהירואין ואנחנו נעצרנו בג'וינט, הוא שותה וודקה מהבקבוק ברחוב ואנחנו בירה מכוס בפאב, במקום זנות פורנו, במקום קזינו – ווינר.
אם בכלל אנחנו בהתמכרות, אז בזאת הרכה, הקלה. שיש לה פירסומות בטלוויזיה.

זה הסיפור שלנו, המכורים החדשים, שמה שאנחנו עושים – כולם עושים. בטח בתקופה הטכנולוגית בה הריגושים זמינים במרחק הקלקה: טלגרס מביא את הוויד עד הבית, פורנהאב וטינדר את הסקס למחשב, פייסבוק בטלפון, נטפליקס בטלוויזיה… בינג' לגיטימי. נקי. לא אישי. טכנולוגי.

אולם יש משהו משותף בין המכורים הישנים והחדשים, ולא חשוב אם ההתמכרות רכה או קשה; גם לנו וגם להם, השימוש הוא לרוב פתרון קלוקל לבעיה רגשית לא מטופלת.

תחושת הכישלון היא משותפת. וחוסר השליטה. והבושה. ולכן יש הסתרה. אפילו מעצמנו. כל מכור, חדש או ישן, מהרהר בגמילה, יש לו כוונה אמיתית להפסיק אבל פעם אחר פעם זה לא קורה, והדישדוש הזה מוריד ביטחון עצמי ומייאש. וכשהערב יורד וחוסר הפשר של החיים מתגנב, אין פתרון מאשר להשתמש שוב בסם שיתן לנו לרגע הגנה מפני מציאות תקועה.

אנחנו הולכים אל העונג הרגעי ובכך חותמים קבע על הנזקקות.

השימוש הרחיק אותנו לרגע מהמפגש עם כאבים, פצעים, חשבונות לא סגורים שאין בכוחנו להרגיש. עד הפעם הבאה.

המכור הישן יצטרך לשבת בקבוצת 12 צעדים. המכור החדש יפנה לקליר-אפ ויבקש ליווי אישי.